כ״א
י״גוְגַ֥ם אֶת־בֶּן־הָאָמָ֖ה לְג֣וֹי אֲשִׂימֶ֑נּוּ כִּ֥י זַרְעֲךָ֖ הֽוּא׃
13As for the son of the slave-woman, I will make a nation of him, too, for he is your seed.”
י״דוַיַּשְׁכֵּ֣ם אַבְרָהָ֣ם ׀ בַּבֹּ֡קֶר וַיִּֽקַּֽח־לֶ֩חֶם֩ וְחֵ֨מַת מַ֜יִם וַיִּתֵּ֣ן אֶל־הָ֠גָ֠ר שָׂ֧ם עַל־שִׁכְמָ֛הּ וְאֶת־הַיֶּ֖לֶד וַֽיְשַׁלְּחֶ֑הָ וַתֵּ֣לֶךְ וַתֵּ֔תַע בְּמִדְבַּ֖ר בְּאֵ֥ר שָֽׁבַע׃
14Early next morning Abraham took some bread and a skin of water, and gave them to Hagar. He placed them over her shoulder, together with the child, and sent her away. And she wandered about in the wilderness of Beer-sheba.
לחם וחמת מים. וְלֹא כֶסֶף וְזָהָב, לְפִי שֶׁהָיָה שׂוֹנְאוֹ עַל שֶׁיָּצָא לְתַרְבּוּת רָעָה:
לחם וחמת מים BREAD AND A BOTTLE OF WATER — but not silver and gold, because he hated him for taking to degenerate ways (Exodus Rabbah 1:1).
ואת הילד. אַף הַיֶּלֶד שָׂם עַל שִׁכְמָהּ, שֶׁהִכְנִיסָה בוֹ שָׂרָה עַיִן רָעָה וַאֲחָזַתּוּ חַמָּה וְלֹא יָכוֹל לֵילֵךְ בְּרַגְלָיו (בראשית רבה):
ואת הילד AND THE CHILD — the child, too, he placed on her shoulder, for Sarah had cast an evil eye upon him, so that a fever seized him and he could not walk (Genesis Rabbah 53:13).
ותלך ותתע. חָזְרָה לְגִלּוּלֵי בֵית אָבִיהָ (פרקי דרבי אליעזר פ' ל'):
ותלך ותתע AND SHE WENT AND WANDERED — she reverted to the idol worship of her father’s house (Pirkei DeRabbi Eliezer 30).
ט״ווַיִּכְל֥וּ הַמַּ֖יִם מִן־הַחֵ֑מֶת וַתַּשְׁלֵ֣ךְ אֶת־הַיֶּ֔לֶד תַּ֖חַת אַחַ֥ד הַשִּׂיחִֽם׃
15When the water was gone from the skin, she left the child under one of the bushes,
ויכלו המים. לְפִי שֶׁדֶּרֶךְ חוֹלִים לִשְׁתּוֹת הַרְבֵּה:
ויכלו המים AND THE WATER WAS SPENT, because it is the nature of sick people to drink much (Genesis Rabbah 53:13).
ט״זוַתֵּ֩לֶךְ֩ וַתֵּ֨שֶׁב לָ֜הּ מִנֶּ֗גֶד הַרְחֵק֙ כִּמְטַחֲוֵ֣י קֶ֔שֶׁת כִּ֣י אָֽמְרָ֔ה אַל־אֶרְאֶ֖ה בְּמ֣וֹת הַיָּ֑לֶד וַתֵּ֣שֶׁב מִנֶּ֔גֶד וַתִּשָּׂ֥א אֶת־קֹלָ֖הּ וַתֵּֽבְךְּ׃
16and went and sat down at a distance, a bowshot away; for she thought, “Let me not look on as the child dies.” And sitting thus afar, she burst into tears.
מנגד. מֵרָחוֹק:
מנגד means some distance away.
כמטחוי קשת. כִּשְׁתֵּי טִיחוֹת (בראשית רבה), וְהוּא לְשׁוֹן יְרִיַּת חֵץ, בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה שֶׁהֵטִיחַ בְאִשְׁתּוֹ, עַל שֵׁם שֶׁהַזֶּרַע יוֹרֶה כַּחֵץ; וְאִם תֹּאמַר הָיָה לוֹ לִכְתֹּב כִּמְטַחֵי קֶשֶׁת, מִשְׁפַּט הַוָּי"ו לִכָּנֵס לְכָאן, כְּמוֹ בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע (שיר השירים ב'), מִגִּזְרַת וְהָיְתָה אַדְמַת יְהוּדָה לְמִצְרַיִם לְחָגָּא (ישעיהו י"ט), וּמִגִּזְרַת יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר (תהילים ק"ז), וְכֵן קַצְוֵי אֶרֶץ (תהילים ס"ה), מִגִּזְרַת קָצֶה:
כמטחוי קשת AS IT WERE A BOWSHOT — about two bowshots (since the first word is really plural) (Genesis Rabbah 53:13). The word signifies shooting an arrow — we find it so used in the Mishna (Sanhedrin 46a). If you say that it should have been written כמטחי קשת (since the root is טחה) then I say that it is quite regular for a ו to be inserted in these forms as (Song 2:14) “in the clefts (בחגוי) of the rock”, where בחגוי is of the same derivation as חגא in (Isaiah 19:17) “And the land of Judah shall become a breach (לחגא) to Egypt” and of the same derivation as יחוגו in (Psalms 107:27) “They reeled (וחוגו) to and fro and staggered like a drunken man”. Similar, also, is (Psalms 65:6) “The ends of (קצוי) the earth” which is of the same derivation as ,קצה, end.
ותשב מנגד. כֵּיוָן שֶׁקָּרַב לָמוּת הוֹסִיפָה לְהִתְרַחֵק:
ותשב מנגד SHE SAT AT A DISTANCE — (this is the second time that it is so said) — now that he came nearer to death she moved further away from him.
י״זוַיִּשְׁמַ֣ע אֱלֹהִים֮ אֶת־ק֣וֹל הַנַּ֒עַר֒ וַיִּקְרָא֩ מַלְאַ֨ךְ אֱלֹהִ֤ים ׀ אֶל־הָגָר֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֥אמֶר לָ֖הּ מַה־לָּ֣ךְ הָגָ֑ר אַל־תִּ֣ירְאִ֔י כִּֽי־שָׁמַ֧ע אֱלֹהִ֛ים אֶל־ק֥וֹל הַנַּ֖עַר בַּאֲשֶׁ֥ר הוּא־שָֽׁם׃
17God heard the cry of the boy, and an angelcan angel Heb. “a messenger.” of God called to Hagar from heaven and said to her, “What troubles you, Hagar? Fear not, for God has heeded the cry of the boy where he is.
את קול הנער. מִכָּאן שֶׁיָּפָה תְּפִלַּת הַחוֹלֶה מִתְּפִלַּת אֲחֵרִים עָלָיו וְהִיא קוֹדֶמֶת לְהִתְקַבֵּל (בראשית רבה):
את קול הנער THE VOICE OF THE LAD — From this we may infer that the prayer of a sick person is more effective than the prayer offered by others for him and that it is more readily accepted (Genesis Rabbah 53:14).
באשר הוא שם. לְפִי מַעֲשִׂים שֶׁהוּא עוֹשֶׂה עַכְשָׁו הוּא נִדּוֹן, וְלֹא לְפִי מַה שֶּׁהוּא עָתִיד לַעֲשׂוֹת (ראש השנה ט"ז), לְפִי שֶׁהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְקַטְרְגִים וְאוֹמְרִים רִבּוֹנו שֶׁל עוֹלָם, מִי שֶׁעָתִיד זַרְעוֹ לְהָמִית בָּנֶיךָ בַּצָּמָא אַתָּה מַעֲלֶה לוֹ בְּאֵר, וְהוּא מְשִׁיבָם עַכְשָׁו מַה הוּא, צַדִּיק אוֹ רָשָׁע? אָמְרוּ לוֹ צַדִּיק, אָמַר לָהֶם לְפִי מַעֲשָׂיו שֶׁל עַכְשָׁו אֲנִי דָנוֹ, וְזֶהוּ בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם. וְהֵיכָן הֵמִית אֶת יִשְׂרָאֵל בַּצָּמָא? כְּשֶׁהֶגְלָם נְבוּכַדְנֶצַּר, שֶׁנֶּאֱמַר מַשָּׂא בַּעְרָב וְגוֹ' לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מָיִם וְגוֹ' (ישעיהו כ"א), כְּשֶׁהָיוּ מוֹלִיכִין אוֹתָם אֵצֶל עַרְבִיִּים, הָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לְשׁוֹבֵיהֶם בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם הוֹלִיכוּנוּ אֵצֶל בְּנֵי דוֹדֵנוּ יִשְׁמָעֵאל וִירַחֲמוּ עָלֵינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר אֹרְחוֹת דְּדָנִים (שם) – אַל תִּקְרֵי דְּדָנִים אֶלָּא דּוֹדִים – וְאֵלּוּ יוֹצְאִים לִקְרָאתָם וּמְבִיאִין לָהֶם בָּשָׂר וְדָג מָלוּחַ וְנוֹדוֹת נְפוּחִים, כִּסְבוּרִים יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם מְלֵאִים מַיִם, וּכְשֶׁמַּכְנִיסוֹ לְתוֹךְ פִּיו וּפוֹתְחוֹ, הָרוּחַ נִכְנֶסֶת בְּגוּפוֹ וּמֵת:
באשר הוא שם WHERE HE IS — According to the actions he is now doing shall he be judged and not according to what he may do in future. Because the ministering angels laid information against him, saying, “Master of the Universe, for him whose descendants will at one time kill your children with thirst will You provide a well?” He asked them, “What is he now, righteous or wicked?” They replied to him, “Righteous.” He said to them, “According to his present deeds will I judge him.” This is the meaning of what is written: “[For God hath heard the voice of the lad ] באשר הוא שם in that condition in which he now is” (Genesis Rabbah 53:14). Where did he (Ishmael) kill Israel with thirst? When Nebuchadnezzar carried them into exile — as it is said, (Isaiah 21:13, 14) “The burden upon Arabia … O ye caravans of Dedanites, unto him that is thirsty bring ye water! etc.” When they were bringing them near the Arabians the Israelites said to their captors, “We beg of you bring us to the children of our uncle, Ishmael, who will certainly show pity to us”, as it is said, “O ye caravans of the Dedanites (דדנים)”; read not דדנים but דודים, kinsmen. — These indeed came to them bringing them salted meat and fish and water-skins inflated with air. The Israelites believed that these were full of water and when they placed them in their mouths, after having opened them, the air entered their bodies and they died (Eichah Rabbah 2:4).