Chumashחומש

כי אתם עברים את הירדן וגו' והורשתם וגו'. וַהֲלֹא כַמָּה פְעָמִים הֻזְהֲרוּ עַל כָּךְ? אֶלָּא כָּךְ אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה כְּשֶׁאַתֶּם עוֹבְרִים בַּיַּרְדֵּן בַּיַּבָּשָׁה עַל מְנָת כֵּן תַּעַבְרוּ, וְאִם לָאו — מַיִם בָּאִין וְשׁוֹטְפִין אֶתְכֶם, וְכֵן מָצִינוּ שֶׁאָמַר לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ (יהושע ד') בְּעוֹדָם בַּיַּרְדֵּן (סוטה ל"ד):

כי אתם עברים את הירדן וגו׳ והורשתם וגו׳ WHEN YOU ARE PASSED OVER THE JORDAN … YOU SHALL DRIVE OUT [ALL THE INHABITANTS] — But had they not already been admonished about this several times? But it is repeated here in this form “when you are passing over the Jordan”, and not as usual “when you come into the land” because Moses spoke thus to them: While you are passing through the Jordan on dry land, you shall pass over having this in view (that you will drive out the inhabitants), and if you do not, the waters will come and overwhelm you. And so indeed we find (Jos. 4:10) that Joshua spoke to them while they were still standing in the Jordan (Sotah 34a).

והורשתם. וְגֵרַשְׁתֶּם:

והורשתם means, AND YE SHALL DRIVE OUT.

משכיתם. כְּתַרְגּוּמוֹ — "בֵּית סִגְדַּתְהוֹן", עַל שֵׁם שֶׁהָיוּ מְסַכְּכִין אֶת הַקַּרְקַע בְּרִצְפַּת אֲבָנִים שֶׁל שַׁיִשׁ לְהִשְׁתַּחֲווֹת עֲלֵיהֶם בְּפִשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם, כְּדִכְתִיב "וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ" (ויקרא כ"ו):

משכיתם — Understand this as the Targum does: THEIR SPOTS FOR WORSHIP; it is called משכית (connected with the root סכך = סכה “to cover”), because they used to cover the ground with marble stone to prostrate themselves upon it with hands and feet stretched forth, as it is said, (Leviticus 26:1): “And no stone of משכית, covering (no mosaic) shall ye put on your ground to prostrate yourself upon it” (because this is a heathen form of worship).

מסכתם. כְּתַרְגּוּמוֹ — "מַתְּכַתְהוֹן":

מסכיתם — Understand this as the Targum does: their molten gods.

והורשתם את הארץ. וְהוֹרַשְׁתֶּם אוֹתָהּ מִיּוֹשְׁבֶיהָ, וְאָז וישבתם בה — תּוּכְלוּ לְהִתְקַיֵּם בָּהּ, וְאִם לָאו — לֹא תוּכְלוּ לְהִתְקַיֵּם בָּהּ:

והורשתם את הארץ (lit., ye shall drive out the land) — this means: and you shall dispossess it of its inhabitants, and then, וישבתם בה YOU WILL DWELL IN IT — i.e., you will be able to remain in it, but if not, you will not be able to remain in it.

אל אשר יצא לו שמה. מִקְרָא קָצָר הוּא זֶה: אֶל מָקום אשר יצא לו שמה הגורל לו יהיה:

אל אשר יצא לו שמה — This is an elliptical verse, the meaning being, the place where the lot falleth to anyone, that shall be his.

למטות אבתיכם. לְפִי חֶשְׁבּוֹן יוֹצְאֵי מִצְרַיִם (בבא בתרא קי"ז); דָּ"אַ — בְּי"ב גְּבוּלִין כְּמִנְיַן הַשְּׁבָטִים:

למטות אבותיכם ACCORDING TO THE TRIBES OF YOUR FATHERS [YE SHALL DIVIDE INHERITANCE] — i.e., according to the number of those who came out of Egypt (Bava Batra 117a; cf. Rashi on Numbers 26:55). Another explanation: ye shall divide it into twelve districts, as is the number of the tribes.

והיה אשר תותירו מהם. יִהְיוּ לָכֶם לְרָעָה:

והיה אשר תותירו מהם THEN IT SHALL COME TO PASS THAT THOSE WHOM YE LEAVE OF THEM shall be a misfortune for you.

לשכים בעיניכם. לִיתֵדוֹת הַמְנַקְּרוֹת עֵינֵיכֶם, תַּרְגּוּם שֶׁל יְתֵדוֹת "שִׂיכַיָּא":

לשכים AS שכים IN YOUR EYES — as pins which prick out your eyes: the Targum translation of יתדות pins or pegs, is שיכיא (cf. e. g., Exodus 27:19).

ולצנינם. פּוֹתְרִין בּוֹ הַפּוֹתְרִים לְשׁוֹן מְסוּכַת קוֹצִים הַסּוֹכֶכֶת אֶתְכֶם, לִסְגֹּר וְלִכְלֹא אֶתְכֶם מֵאֵין יוֹצֵא וָבָא:

ולצנינים — The lexicographers explain it in the sense of a hedge of thorns (צנינים is another form of צנים) so that the meaning here is: they will become as something which hedges you in, enclosing and imprisoning you in order that none can go forth nor come in (cf. Rashi on Joshua 23:13) (The meaning is they will hedge you in on all sides בצדיכם.

וצררו אתכם. כְּתַרְגּוּמוֹ:

וצררו אתכם — Understand this as the Targum does: (“and they will distress you”).

זאת הארץ אשר תפל לכם וגו'. לְפִי שֶׁהַרְבֵּה מִצְוֹת נוֹהֲגוֹת בָּאָרֶץ וְאֵין נוֹהֲגוֹת בְּחוּצָה לָאָרֶץ, הֻצְרַךְ לִכְתֹּב מִצְרָנֵי גְבוּלֵי רוּחוֹתֶיהָ סָבִיב, לוֹמַר לְךָ מִן הַגְּבוּלִים הַלָּלוּ וְלִפְנִים הַמִּצְוֹת נוֹהֲגוֹת (עי' גיטין ח'):

ואת הארץ אשר תפול לכם וגו׳ THIS IS THE LAND THAT SHALL FALL TO YOU [FOR AN INHERITANCE] — Since many divine commandments have to be practised in the Land of Canaan and are not to be practised outside the Land, it (Scripture) feels compelled to describe the limiting lines of the boundaries of its sides all round, in order to tell you: from these boundaries and inward the divine commands have to be practised (cf. Gittin 8a).

תפל לכם. עַל שֵׁם שֶׁנִּתְחַלְּקָה בְגוֹרָל נִקְרֵאת חֲלֻקָּה לְשׁוֹן נְפִילָה; וּמִ"אַ אוֹמֵר עַ"יְ שֶׁהִפִּיל הַקָּבָּ"ה שָׂרֵיהֶם שֶׁל שִׁבְעָה אֻמּוֹת מִן הַשָּׁמַיִם וּכְפָתָן לִפְנֵי מֹשֶׁה אָמַר לוֹ רְאֵה אֵין בָּהֶם עוֹד כֹּחַ (עי' תנחומא):

תפול לכם [THE LAND WHICH] FALLS FOR YOU — Because it (the land) had to be divided by lot (which is said to fall upon a person), the division is expressed by the term “falling”. — And a Midrashic explanation of why this term is employed here states: It is because the Holy One, blessed be He, cast down (more lit., made fall) from heaven the tutelary angels of the seven nations of Canaan and placed them in fetters before Moses, He said to him, (Deuteronomy 1:21) “Behold the Lord God hath put before thee the tutelary angels of the land” — there is no more strength in them (cf. Midrash Tanchuma, Masei 4 and Rashi on Deuteronomy 2:31).

והיה לכם פאת נגב. רוּחַ דְּרוֹמִית אֲשֶׁר מִן הַמִּזְרָח לַמַּעֲרָב:

והיה לכם פאת נגב THE SOUTHERN פאה SHALL BE UNTO YOU — i.e. the south side which extends from east to west (פאה does not here mean “corner”).

ממדבר צן. אֲשֶׁר אֵצֶל אֱדוֹם מַתְחִיל מִקְצוֹעַ דְרוֹמִית מִזְרָחִית שֶׁל אֶרֶץ תִּשְׁעַת הַמַּטּוֹת; כֵּיצַד? שָׁלוֹשׁ אֲרָצוֹת יוֹשְׁבוֹת בִּדְרוֹמָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל זוֹ אֵצֶל זוֹ — קְצָת אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ אֱדוֹם כֻּלָּהּ וְאֶרֶץ מוֹאָב כֻּלָּהּ, אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמִקְצוֹעַ דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית, שֶׁנֶּאֱמַר בְּפָרָשָׁה זוֹ מֵעַצְמוֹן נַחְלָה מִצְרָיִם וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה, וְנַחַל מִצְרַיִם הָיָה מְהַלֵּךְ עַל פְּנֵי כָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע י"ג) "מִן הַשִּׁיחוֹר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם", וּמַפְסִיק בֵּין אֶרֶץ מִצְרַיִם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֶרֶץ אֱדוֹם אֶצְלָהּ לְצַד הַמִּזְרָח, וְאֶרֶץ מוֹאָב אֵצֶל אֶרֶץ אֱדוֹם בְּסוֹף הַדָּרוֹם לַמִּזְרָח. וּכְשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, אִם רָצָה הַמָּקוֹם לְקָרֵב אֶת כְּנִיסָתָם לָאָרֶץ, הָיָה מַעֲבִירָם אֶת הַנִּילוּס לְצַד צָפוֹן וּבָאִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְלֹא עָשָׂה כֵן, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות י"ג) "וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים", שֶׁהֵם יוֹשְׁבִים עַל הַיָּם בְּמַעֲרָבָהּ שֶׁל אֶרֶץ כְּנַעַן — כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר בַּפְּלִשְׁתִּים (צפניה ב') "יֹשְׁבֵי חֶבֶל הַיָּם גּוֹי כְּרֵתִים" — וְלֹא נָחָם אוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ, אֶלָּא הֱסִבָּן וְהוֹצִיאָם דֶּרֶךְ דְּרוֹמָהּ אֶל הַמִּדְבָּר, וְהוּא שֶׁקְּרָאוֹ יְחֶזְקֵאל (יחזקאל כ') "מִדְבַּר הָעַמִּים", לְפִי שֶׁהָיוּ כַמָּה אֻמּוֹת יוֹשְׁבִים בְּצִדּוֹ; וְהוֹלְכִין אֵצֶל דְּרוֹמָהּ מִן הַמַּעֲרָב כְּלַפֵּי מִזְרָח תָּמִיד עַד שֶׁבָּאוּ לִדְרוֹמָהּ שֶׁל אֶרֶץ אֱדוֹם, וּבִקְּשׁוּ מִמֶּלֶךְ אֱדוֹם שֶׁיַּנִּיחֵם לַעֲבֹר דֶּרֶךְ אַרְצוֹ וּלְהִכָּנֵס לָאָרֶץ דֶּרֶךְ רָחְבָּהּ וְלֹא רָצָה, וְהֻצְרְכוּ לִסְבֹּב אֶת כָּל דְּרוֹמָהּ שֶׁל אֱדוֹם עַד בּוֹאָם לִדְרוֹמָהּ שֶׁל אֶרֶץ מוֹאָב, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים י"א) "וְגַם אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח וְלֹא אָבָה", וְהָלְכוּ כָּל דְּרוֹמָהּ שֶׁל מוֹאָב עַד סוֹפָהּ, וּמִשָּׁם הָפְכוּ פְנֵיהֶם לַצָּפוֹן עַד שֶׁסָּבְבוּ כָל מֶצֶר מִזְרָחִי שֶׁלָּהּ לְרָחְבָּהּ; וּכְשֶׁכִּלּוּ אֶת מִזְרָחָהּ, מָצְאוּ אֶת אֶרֶץ סִיחוֹן וְעוֹג שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין בְּמִזְרָחָהּ שֶׁל אֶרֶץ כְּנַעַן וְהַיַּרְדֵּן מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר בְּיִפְתָּח (שם) "וַיֵּלֶךְ בַּמִּדְבָּר וַיָּסָב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וְאֶת אֶרֶץ מוֹאָב וַיָּבֹא מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ לְאֶרֶץ מוֹאָב", וְכָבְשׁוּ אֶת אֶרֶץ סִיחוֹן וְעוֹג שֶׁהָיְתָה בִּצְפוֹנָהּ שֶׁל אֶרֶץ מוֹאָב וְקָרְבוּ עַד הַיַּרְדֵּן, וְהוּא כְנֶגֶד מִקְצוֹעַ צָפוֹנָה מַעֲרָבָה שֶׁל אֶרֶץ מוֹאָב; נִמְצָא שֶׁאֶרֶץ כְּנַעַן שֶׁבְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לַמַּעֲרָב, הָיָה מִקְצוֹעַ דְּרוֹמִית מִזְרָחִית שֶׁלָּהּ אֵצֶל אֱדוֹם:

ממדבר צין FROM THE WILDERNESS OF ZIN which is next to Edom there begins the south-east comer of the land of the nine tribes. How is this so? Three lands are situated to the south of the Land of Israel, one next to the other; part of the land of Egypt, and the whole land of Edom, and the whole of the land of Moab. The land of Egypt is at the south-west comer, as it is said in this section, (v. 5) that the southern boundary shall pass “from Azmon unto the Brook of Egypt, and the goings out thereof shall be at the sea” (i.e., at the west). Now the Brook of Egypt ran along the whole land of Egypt — as it is said, (Joshua 13:3) “From the Shihor which is before Egypt”, and divided the land of Egypt from the land of Israel. The land of Edom is next to it on its east. The land of Moab is next to the land of Edom at the end of the south side of Palestine at the east (i.e., the south eastern corner). — When Israel came out of Egypt if the Omnipresent had wished to bring about their entry into the Land quickly, he would have led them over the Nile northwards and they would have so come into the Land of Israel; but He did not do so. This is what is stated, (Exodus 13:17) “And God did not lead them by way of the land of the Philistines” who dwelt by the sea in the west of the land of Canaan — just as it is said of the Philistines, (Zephaniah 2:5) “inhabitants of the sea-coast, the nation of the Cherethites”. — However, He did not lead them by that route, but He made them travel round, and brought them out by a southern route into the wilderness. It is that which Ezekiel (Ezekiel 20:35) calls “the wilderness of the peoples”, because several peoples dwelt beside it. Then they proceeded along the south always from the west to the east, until they came to the south of the land of Edom. They asked of the king of Edom that he should permit them to pass by way of his land and to enter the land of Palestine along its (Edom’s) breadth. He, however, refused, and they were compelled to travel along the whole south of Edom until they came to the south of the land of Moab, as it is said, (Judges 11:17) “And also to the king of Moab he sent, but he refused”. Therefore they proceeded along the whole south of Moab unto its very end, and from there they turned their faces to the north until they had gone along its entire eastern boundary along its breadth. Wien they arrived to the end of its eastern side, they came upon the land of Sihon and Og who dwelt at the east of the land of Canaan with the Jordan dividing them (dividing the land of Sihon and Og from Canaan). This is what is stated in the history of Jephthah, (Judges 11:18) “Then he (Israel) went through the wilderness and compassed the land of Edom and the land of Moab and came by the east of the land of Moab”. They subdued the land of Sihon and Og which was on the north of Moab and they approached right up to the Jordan, which was opposite the north-west corner of the land of Moab. It follows therefore that the part of the land of Canaan which was on the west side of the Jordan had its south-east corner next to Edom. (This explains the words והיה לכם פאת נגב … על ידי אדום in our text.)

ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים. כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר "וְנָסַב" אוֹ "וְיָצָא" מְלַמֵּד שֶׁלֹּא הָיָה הַמֶּצֶר שָׁוֶה אֶלָּא הוֹלֵךְ וְיוֹצֵא לַחוּץ; יוֹצֵא הַמֶּצֶר וְעוֹקֵם לְצַד צְפוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בַּאֲלַכְסוֹן לַמַּעֲרָב, וְעוֹבֵר הַמֶּצֶר בִּדְרוֹמָהּ שֶׁל מַעֲלֵה עַקְרַבִּים, נִמְצָא מַעֲלֵה עַקְרַבִּים לִפְנִים מִן הַמֶּצֶר:

ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים — AND YOUR BORDER SHALL TURN ABOUT SOUTHWARD OF THE ASCENT OF AKRABBIM - In every passage in this chapter where it says ונסב or ויצא, it tells us that the boundary line was not straight (i.e., did not continue in the same straight line) but in proceeding it projected outside this straight line. Here, the word means that the boundary line left the straight line and bent towards the north of the world (in a northerly direction) diagonally towards the west, and the boundary line passed by the south of the Ascent of Akrabbim. Consequently the Ascent of Akrabbim was within the boundary (cf. Rashi on Joshua 15:3).

ועבר צנה. אֶל צִן, כְּמוֹ מִצְרַיְמָה:

ועבר צנה IT SHALL PASS ALONG TO ZIN — צנה is the same as אל צין “to Zin”, like מצרימה "to Egypt".

והיו תוצאתיו. קְצוֹתָיו, בִּדְרוֹמָהּ שֶׁל קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ:

והיו תוצאתיו AND THE GOINGS OUT THEREOF SHALL BE — i.e., its ends shall be at the south of Kadesh-Barnea.

ויצא חצר אדר. מִתְפַּשֵּׁט הַמֶּצֶר וּמַרְחִיב לְצַד צָפוֹן שֶׁל עוֹלָם וְנִמְשָׁךְ עוֹד בַּאֲלַכְסוֹן לַמַּעֲרָב, וּבָא לוֹ לַחֲצַר אַדָּר, וּמִשָּׁם לְעַצְמוֹן, וּמִשָּׁם לְנַחַל מִצְרַיִם; וּלְשׁוֹן וְנָסַב הָאָמוּר כָּאן, לְפִי שֶׁכָּתַב וְיָצָא חֲצַר אַדָּר, שֶׁהִתְחִיל לְהַרְחִיב מִשֶּׁעָבַר אֶת קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ, וְרֹחַב אוֹתָהּ רְצוּעָה שֶׁבָּלְטָה לְצַד צָפוֹן הָיְתָה מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ עַד עַצְמוֹן, וּמִשָּׁם וָהָלְאָה נִתְקַצֵּר הַמֶּצֶר וְנָסַב לְצַד הַדָּרוֹם וּבָא לוֹ לְנַחַל מִצְרַיִם, וּמִשָּׁם לְצַד הַמַּעֲרָב אֶל הַיָּם הַגָּדוֹל שֶׁהוּא מֶצֶר מַעֲרָבָהּ שֶׁל כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, נִמְצָא שֶׁנַּחַל מִצְרַיִם בְּמִקְצוֹעַ מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית:

ויצא חצר אדר AND IT SHALL GO FORTH TO HAZZAR-ADDAR — the boundary spreads and widens towards the north of the world and extends further obliquely to the west, till it comes to Hazzar-Addar, thence to Azmon and thence to the Brook of Egypt. — The expression ונסב, "and it turned about” which is used here (v. 5) (“and the boundary shall turn about”) is employed because it wrote, “and it shall go forth to Hazzar-Addar”, i.e., that it began to widen out when it had passed Kadesh-Bamea. The widening of that strip which projected northwards was only from Kadesh-Barnea to Azmon (i.e. that strip widened only between those two places), but from Azmon and further on, the boundary became narrower and turned towards the south and came to the Brook of Egypt, and thence westwards to the Great Sea which is the western boundary of the entire land of Israel. It follows, therefore, that the Brook of Egypt is at the south-west corner.

והיו תוצאתיו הימה. אֶל מֶצֶר הַמַּעֲרָב שֶׁאֵין עוֹד גְּבוּל נֶגֶב מַאֲרִיךְ לְצַד הַמַּעֲרָב מִשָּׁם וָהָלְאָה:

והיו תוצאותיו הימה AND ITS GOINGS OUT SHALL BE AT THE SEA i.e. at the western boundary, because the southern border does not extend any more west of there and further on.

וגבול ים. וּמֶצֶר מַעֲרָבִי מַהוּ?

ים וגבול These words (apparently unconnected with what follows) mean: AND THE WESTERN BOUNDARY, what forms that?

והיה לכם הים הגדול. לְמֶצֶר:

והיה לכם הים הגדול THE GREAT SEA SHALL BE UNTO YOU for the boundary.

וגבול. הַנִּסִּין שֶׁבְּתוֹךְ הַיָּם אַף הֵם מִן הַגְּבוּל, וְהֵם אִיִּים שֶקּוֹרִין איזל"ס:

וגבול AND THE BOUNDARY — the נסין which are in the sea also belong to the boundary; they are what are called isles in O. F. (Gittin 8a).

גבול צפון. מֶצֶר צָפוֹן:

גבול צפון means THE NORTHERN BOUNDARY.

מן הים הגדל תתאו לכם הר ההר. שֶׁהוּא בְמִקְצוֹעַ צְפוֹנִית מַעֲרָבִית וְרֹאשׁוֹ מַשְׁפִּיעַ וְנִכְנָס לְתוֹךְ הַיָּם, וְיֵשׁ מֵרֹחַב הַיָּם לִפְנִים הֵימֶנּוּ וְחוּצָה הֵימֶנּוּ:

מן הים הגדול תתאו לכם הר ההר FROM THE GREAT SEA YE SHALL MARK OUT YOUR LINE UNTO MOUNT HOR, which is at the north-west corner, and its top slopes down and goes to the sea and there is some of the breadth of the sea inward of it and outside it.

תתאו. תְּשַׁפְּעוּ לָכֶם, לִנְטוֹת מִמַּעֲרָב לַצָּפוֹן, אֶל הֹר הָהָר:

תתאו means, YE MUST MOVE IN A SLANTING DIRECTION so as to move from west to north to Mount Horayot

תתאו. לְשׁוֹן סִבָּה, כְּמוֹ "אֶל תָּא הָרָצִים" (מלכים א י"ד), "וְתָאֵי הַשַּׁעַר" (יחזקאל מ') — הַיָּצִיעַ, שֶׁקּוֹרִין אפנדי"ץ, שֶׁהוּא מוּסָב וּמְשֻׁפָּע:

תתאו is an expression denoting “a slanting turn”, just as in (1 Kings 14:28) “the slanting chamber (תא) of the runners" and (Ezekiel 40:10) “and the slanting chambers (תאי) of the gate”. The תא is a chamber with a sloping roof, which is called in O. F. apendiz; it is called תא because it leans and slopes (a lean-to or panthouse).

מהר ההר. תָּסֹבּוּ וְתֵלְכוּ אֶל מֶצֶר הַצָּפוֹן לְצַד הַמִּזְרָח, וְתִפְגְּעוּ בִּלְבֹא חֲמָת, זוֹ אַנְטוֹכְיָא:

מהר ההר FROM MOUNT HOR you shall turn about and go along the northern boundary towards the eastern side and you will arrive at the “Entrance to Hamath”, which is Antioch.

תוצאת הגבל. סוֹפֵי הַגְּבוּל; כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר תּוֹצְאוֹת הַגְּבוּל, אוֹ הַמֶּצֶר כָּלֶה שָׁם לְגַמְרֵי וְאֵינוֹ עוֹבֵר לְהַלָּן כְּלָל, אוֹ מִשָּׁם מִתְפַּשֵּׁט וּמַרְחִיב וְיוֹצֵא לַאֲחוֹרָיו לְהִמָּשֵׁךְ לְהַלָּן בַּאֲלַכְסוֹן יוֹתֵר מִן הָרֹחַב הָרִאשׁוֹן, וּלְעִנְיַן רֹחַב הַמִּדָּה הָרִאשׁוֹן קְרָאוֹ תּוֹצָאוֹת, שֶׁשָּׁם כָּלְתָה אוֹתָהּ מִדָּה:

תוצאות הגבול means, THE END OF THE BOUNDARY. In every passage where it is said "the end of the boundary”, either the boundary ends there entirely, not passing further on at all (cf. Rashi on v. 5), or from there it spreads and widens, projecting from the straight line backwards to extend itself further on in a more slanting direction than the first widening. And relative to the measurement of the first breadth it calls it תוצאות (the goings forth, the endings), because there that measurement ends.

והיו תוצאתיו חצר עינן. הוּא הָיָה סוֹף הַמֶּצֶר הַצְּפוֹנִי, וְנִמְצֵאת חֲצַר עֵינָן בְּמִקְצוֹעַ צְפוֹנִית מִזְרָחִית, וּמִשָּׁם והתאויתם לכם אֶל מֶצֶר הַמִּזְרָחִי:

והיו תוצאתיו חצר עינן AND THE GOINGS OUT OF IT SHALL BE AT HAZAR-ENAN — This place was the end of the northern boundary. It follows therefore that Hazar-Enan was in the north-east corner. And from there, “you shall then turn yourselves" toward the eastern border.

והתאויתם. לְשׁוֹן הֲסִבָּה וּנְטִיָּה, כְּמוֹ "תְּתָאוּ":

והתאויתם לכם YOU SHALL TURN YOURSELVES to the eastern boundary. והתאויתם denotes turning round, just the same as תתאו (v. 7).

שפמה. בַּמֶּצֶר הַמִּזְרָחִי, וּמִשָּׁם הָרִבְלָה:

שפמה TO SHEPAM on the eastern boundary, and from there to Riblah.

מקדם לעין. שֵׁם מָקוֹם, וְהַמֶּצֶר הוֹלֵךְ בְּמִזְרָחוֹ, נִמְצָא הָעַיִן לִפְנִים מִן הַמֶּצֶר וּמֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא:

מקדם לעין ON THE EAST SIDE OF AIN — עין is the name of a place. The boundary went to the east of it, and consequently Ain is within the boundary and was part of the land of Israel.

וירד הגבול. כָּל שֶׁהַגְּבוּל הוֹלֵךְ מִצָּפוֹן לַדָּרוֹם הוּא יוֹרֵד וְהוֹלֵךְ:

וירד הגבול AND THE BOUNDARY SHALL GO DOWN — The more the boundary goes from north to south it goes down more and more.

ומחה על כתף ים כנרת קדמה. שֶׁיְּהֵא יָם כִּנֶּרֶת תּוֹךְ לַגְּבוּל, בַּמַּעֲרָב, וְהַגְּבוּל בְּמִזְרַח יָם כִּנֶּרֶת, וּמִשָּׁם יָרַד אֶל הַיַּרְדֵּן, וְהַיַּרְדֵּן מוֹשֵׁךְ וּבָא מִן הַצָּפוֹן לַדָּרוֹם בַּאֲלַכְסוֹן, נוֹטֶה לְצַד מִזְרָח מִתְקָרֵב לְצַד אֶרֶץ כְּנַעַן כְּנֶגֶד יָם כִּנֶּרֶת, וּמוֹשֵׁךְ לְצַד מִזְרָחָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (כְּנֶגֶד יָם כִּנֶּרֶת) עַד שֶׁנּוֹפֵל בְּיָם הַמֶּלַח, וּמִשָּׁם כָּלֶה הַגְּבוּל בְּתוֹצְאוֹתָיו אֶל יָם הַמֶּלַח, שֶׁמִּמֶּנּוּ הַתְחָלַת מֶצֶר מִקְצוֹעַ דְּרוֹמִית מִזְרָחִית, הֲרֵי סוֹבֶבֶת אוֹתָהּ לְאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ:

ומחה על כתף ים כנרת קדמה AND SHALL SMITE UPON THE SLOPE OF THE SEA OF CHINNERETH EASTWARD, so that the sea of Chinnereth is within the border to the west, and the boundary is on the east (קדמה) of the sea of Chinnereth. From there it went down to the Jordan. The Jordan extends from the north to the south in a slanting direction, inclining towards the east, but comes nearer the land of Canaan opposite the sea of Chinnereth, and extends further along the eastern side of the land of Israel [opposite the sea of Chinnereth] until it falls into the Salt Sea. There the boundary ends through its goings forth into the Salt Sea from which, too, is the beginning of the boundary at the south-east comer. — Here, then, you have a description of what bounds it (the land) round about on its four sides.

קדמה מזרחה. אֶל פְּנֵי הָעוֹלָם, שֶׁהֵם בַּמִּזְרָח, שֶׁרוּחַ מִזְרָחִית קְרוּיָה פָנִים וּמַעֲרָבִית קְרוּיָה אָחוֹר, לְפִיכָךְ דָּרוֹם לַיָּמִין וְצָפוֹן לַשְּׂמֹאל:

קדמה מזרחה — At the front of (קדם) the world which is the east; for the east side is called פנים, “the face" (equivalent to קדם, “front”), the west is called “behind”, and therefore the south is on the right and the north on the left (cf. Rashi on Exodus 27:13 and Note thereon).